כל המאמרים

אני כבר עומדת ליד הדלת, מוכנה לצאת ולהתחיל את היום. בראש שלי אני כבר בפגישה הבאה, במשימה הבאה, בדבר שצריך להספיק. איכשהו בדיוק עכשיו הילד שלי מצא לעצמו רגע לשקוע בעולמו, הוא בוהה בחלל, הנעליים מונחות לידו, מחכות להינעל. אני מרגישה איך עולה בי דחף ברור: לזרז, לנהל, להזיז. אני כמעט מתפתה לפרש את הסיטואציה כחוסר שיתוף פעולה, או “עושה לי דווקא”, זאת המחשבה האוטומטית שעולה בי. הקצב שלי מהיר לרוב – אני אוהבת להספיק, לעבור הלאה, לסמן וי, ואני אוהבת שדברים נעשים בקצב שלי. הקצב שלו אח

כי הילדים שלנו מספרים לנו כל כך הרבה דרך הגוף. בכל גיל. כשהם תינוקות, בוודאי, זה ברור לנו, אין לנו הרבה ברירות אלא לנסות להבין מה הם מרגישים וחווים באמצעות תנועות הגוף. כשהם משפשפים את העיניים אנחנו מסיקים שהם עייפים, כשמכניסים ידיים לפה – אולי הם רעבים? לפעמים אנחנו מבינים יותר, לפעמים פחות, לפעמים בכלל לא. ומה קורה כשהם מתחילים להביע את עצמם במילים? מבחינות רבות זה נהדר! זה מקל עליהם ומקל עלינו. כשמגיעות המילים קורה לנו דבר נוסף – ברוב המקרים הפוקוס שלנו עובר יותר ויותר מעו

כמה פעמים ביום אנחנו מוצאים את עצמנו כהורים שואלים שאלות כמו: למה הילד או הילדה שלי מתנהג.ת ככה? למה הוא/היא עושה את זה? למה הוא/היא עושה לי את זה? אנחנו עוסקים בשאלות כאלה ואחרות באופן טבעי מעצם היותנו בני אדם חושבים ומרגישים.   מנטליזציה היא היכולת להרהר, לחשוב ולנסות לתת תשובות אפשרויות לשאלות כאלה ואחרות. היכולת לעסוק בעולם הפנימי שלהילדים שלנו מתוך סקרנות. מה הילד שלי מרגיש וחווה כשהוא לא רוצה ללכת לבית הספר או לגן, כשהוא לא רוצה לבוא לאכול, כשהוא רוצה כל הזמן את תשומת ה

מה אנחנו כבר רוצים? קצת שקט, קצת נחת, גננת שתספר לי שהילד שלי מקסים, מורה שתאמר כמה הוא נבון. אנחנו רוצים לפגוש ילד רגוע, חייכן, ושיענה לי כשאני שואלת אותו איך היה היום שלו. שגם יתלבש לבד בבוקר, בלי שאני אבקש, ולא ישכח את המעיל. שילך בקצב שלי כשאני ממהרת ולא יחלום בהקיץ דווקא כשצריכים לצאת כבר מהאוטו. שיתקדם. ושיהיה לי בריא. אז איך זה נשמע כשהחלומות האלה מתנפצים לנו לרסיסים? כשהגננת אומרת שגם היום היא הרביצה או שהוא לא השתתף במפגש. שגם היום ״ברח לו״ בתחתונים ושאולי הוא לא בשל